אין דבר יותר קסום בעולם הזה מצחוק ילדים.
הגלגול הזה כשהבטן נתפסת,
התמימות הנשקפת בין השפתיים,
והשמחה האמיתית הפורצת מתוך הגוף הקטן שלהם.
השבוע נסענו לטיול בצפון, הגענו לנחל הקיבוצים.
יש שם מעין מנהרה של כמה מטרים ספורים,
שמהווה כמו מעין מגלשה.
הזרם שם סוחף אותך
ולא נותר לך אלא לאפשר.
אז עשיתי את זה, נסחפתי בזרם
ונתתי לעצמי לצחוק כמו ילדה.
התגלגלתי מצחוק, מכמה מטרים ספורים של זרם.
לא יכולתי להפסיק את ההתרגשות הזו,
בתאכלס, כלל לא רציתי להפסיק.
להיפך, רציתי להמשיך להתגלש,
שוב ושוב ושוב.
למה?
כי אין דבר יותר יפה מילד עם צחוק מתגלגל,
אבל הכי קרוב לזה זה אדם בוגר שצוחק כמו ילד.
אז הייתי הכי קרובה לזה –
צחקתי כמו ילדה,
וכמוני עוד מלא מבוגרים עם פרצופים מחייכים,
צוחקים צחוק אמיתי, מתגלגל.
הצחוק של הילדים הוא אחד מיהסודות שמחזיקים את העולם,
אחרת איזה עוד הסבר הגיוני יש לזה
שעולם משוגע כמו שלנו ממשיך להתקיים?
העניין הוא שאנחנו גדלים,
ואיפה בדרך לימדו אותנו שלהיות ילד זה חיסרון.
"מה את ילדה?"
זה משפט שנשאלתי הרבה פעמים בזלזול כשהייתי ילדה.
וגם אנחנו עושים את זה לילדים שלנו,
מציגים את הילדות שלהם כמשהו שלילי
על ידי שימוש בשאלות מיותרות.
שאלות שמעידות כמה רחוקים אנחנו מהילד הפנימי שלנו,
שכל כך אוהב לצחוק בקול.
כדי להיות האמא שאני רוצה להיות
אני עובדת בלהכיר את הילדה שבי.
ככל שאני מכירה אותה טוב יותר,
היא סוללת לי דרך הבנה ברורה יותר לילדים שלי.
ויחד, אנחנו צוחקים, ברוך השם, מלא.
מזמינה אתכן לשתף בסיטואציה שצחקתן בה כמו ילדה, ואיך הרגשתן.
יחד, נעצים את הילדה הפנימית שלנו, כי זה הכרח בשביל להעצים את האמא שאנחנו.