"השלם גדול מסך חלקיו (ושבריו)"

כשבכורי סיים את גן טרום החובה אחרי תקופת חרם קשה,

החלטנו לעבור עיר.

עד אז כל יום שהשארתי אותו בגן ראיתי איך מחכים הילדים שאלך

כדי להתחיל להרביץ, לעשות פרצופים, ללעוג על השיער הארוך.

אני זוכרת את תחושת השבר שהסתובבתי איתה.

פחדתי עליו, איך הוא יצליח להתמודד עם כל השבר הזה?

כאשר התחילה השנה הייתי מלאות חששות -

כלפי הגננת, כלפי הגן, כלפי העולם.

הבנתי שמשהו בי נשבר, או בעצם -

שברים קיימים בי התעוררו מחדש.

שאיפת הלב שלי הייתה שלאוריה יהיה טוב,

שלא ישבר..אבל זו הייתה שאיפה מוטעית.

הרי יש חלומות שהן פנטזיות שקריות -

איך יכול אדם לעבור חיים ללא שבר?

קלישאה ככל שתהיה, היא אמיתית לא פחות -

אנחנו צומחים מהשברים, אם יש לנו תמיכה.

השבר מצמיח בנו משהו, הכאב יכול וראוי שיהפוך לשיעור.

שיעור שנלמד ממנו, נחכים בזכותו. הכאב הוא חלק מאיתנו.

אז נתבונן על הצלקת כתזכורת - אנחנו בנויים משברים (בין היתר).

אז שלחתי אותו מצויד באהבה ותמיכה,

והקסם הפך לאמת - אוריה צמח בגן, משהו בו

הפך חזק יותר.

ילדים מסתגלים הרבה יותר מהר ממבוגרים,

מהבחינה הזו - הם חזקים מאיתנו..

זו אני שלקח לה יותר זמן ממנו לקום, וככה -

השבר של אוריה הצמיח וחיזק את השברים שבי.

הוא הזכיר לי כמה כוחות יש בו, ולי לא נותר אלא להאמין בו,

ולהזכיר לי ולו את זה בשבר הבא.

בואו נלמד את הילדים שלנו לאהוב את השבר, הוא בונה את השלם -

והשלם תמיד גדול מסך חלקיו (ושבריו).

מזדהות? מוזמנות לשתף ביופי השברים שלכן, ויחד - נצמח.