שמעתי היום את "אמן על הילדים" של חנן בן ארי,
וזה חידד לי תובנה סופר חשובה להורות של כולנו.
הקשבתי והלב שלי נצבט.
זו הפעם המיליון שאני מקשיבה לשיר
ונצבטת.
"שלא ירשו את השריטות שלי.."
זה המשפט הצובט.
למה זה צובט כל כך?
כי מודעת ככל שאהיה,
חבוי לו שם הקול של רגשות האשם.
והקול הזה מחבל בהורות שלנו.
הרי כולנו שרוטים,
ובלי לחפש אשמים - זה המצב.
והשריטות האלה עוברות לילדים שלנו,
אנחנו רואים את זה ביום יום.
"הוא בדיוק אני בגיל שלו"
"היא מזכירה לי את עצמי שזה מפחיד"
בשפה המקצועית זה נקרא "העברה בין-דורית" -
כמו צבע עיניים,
דפוסי ההתנהגות שלנו מועברים לילדים שלנו,
כי ילדים לומדים מתוך התבוננות במעשים שלנו-
במילים, בטונציות, בשפת הגוף.
אז ברור שהם ירשו את השריטות שלנו,
ופה נכנסים רגשות האשם.
ופה זה צובט.
אז מה כן אפשר לעשות?
אפשר לפתח "הורות מתוך מודעות".
איך?
קבלו את אתגר "אמן על הילדים שלי"
בחרו את ההתנהגות שהכי חשוב לכם לעזור לילדכם לשנות.
בדקו איפה ההתנהגות הזו מתרחשת על ידכם.
נהלו יומן מעקב של שבוע, בו כל יום (למעט שבת) תתעדו מקרה בו התנהגתם לא כמו שרציתם בהקשר לדפוס ההתנהגות שבחרתם.
כתבו איך הייתם רוצים להתנהג אחרת, לטובה.
שתפו את ילדכם במקרה כזה, בחרו מקרה פשוט להסבר (תוך התאמה לגיל הילד).
בקשו מילדכם להציע לכם דרך התנהגות שונה.
היו עקביים במשך 3 שבועות.
ככה יוצרים הורות מודעת,
הורות שמצמצמת את רגשות האשם,
ומעצימה בחירה ושינוי לטובה.
הורות משמעותית, מתוך דוגמה אישית
הורות מיטיבה עם כלל הבית.
"אמן על הילדים שלי..שירשו כמה שפחות שריטות שלי,
שיחבקו אחד את השני
אמן שיהיו בריאים תמיד.
אמן אמן אמן"
"אמן על הילדים של כולנו"
מזדהות? מצאתן את הנקודה עליה אתן רוצות לעבוד? זה הזמן להתחיל את האתגר, מחכה לשמוע איך הלך.