אהוב ליבי היה בן 4 כשעבר התעללות בגן מצד ילדים. הוא היה הילד עם השיער הארוך והנזלת, והילדים הבוגרים בגן צחקו עליו, לא מעט.
היינו חוזרים מהגן והוא היה מספר על צעצוע ששוב נלקח מהמגירה, הרבצות, ובעיקר, הוא סיפר על מילים פוגעות למיניהן.
יום אחד חזרנו מהגן, הייתי עסוקה בלהכניס שני קטנטנים למכונית מקרטעת ובהיריון מתקדם, טרודה בענייני הלו"ז ואז הוא שאל אותי - "אמא, לאן מילים הולכות?". לקח לי רגע להפסיק את האוטומט שבא לענות תשובה לא ממש קשורה, ואז שאלתי "מה הכוונה?" אז הוא המשיך "כשמילים יוצאות מהפה, לאן הן הולכות?" ואני השבתי - "מילים יוצאות מהפה, נכנסות לצינורות שבאוזניים, משם הן עוברות דרך הוורידים ומתיישבות בלב".
הוא שתק ואז אמר - "בגלל זה כואב לי בגן, אמא. המילים של הילדים מכאיבות לי בלב". שתקתי, הכאב פילח את הלב, המילים שלו שברו אותי... כשחזרנו הביתה הסברתי לו שיש לו לב חזק, שמרגיש בעצמו אם מילה היא טובה או לא, וכמה זה כוח לכל החיים, להרגיש.
עזבנו את הגן, את העיר והתחלנו מחדש. מאז, אנחנו משתדלים לתת "מילה טובה" בסוף כל ערב, רגע לפני השינה, על כל דבר קטן כגדול שעולה לנו בלב. באופן קבוע. מילים טובות שירפדו מילים כואבות שיבואו, כי זהו טבעו של עולם.
אוהבת אותך, בכורי שלי, תודה שאתה מזכיר לי כל יום מחדש כמה חשוב להרגיש, במדויק.
אנחנו העוגן של הילדים, וככל שנלמד להקשיב להם, היכולת שלנו *להכין אותם לחיים באמת* תגדל.
הילה סקלה, הדרכת הורים וייעוץ משפחות לשיחת ייעוץ חינם התקשרו 0509959607.