מכירות את תחושת התסכול והעייפות כשהילדים
"עושים מה שבא להם?"
את ההרגשה שעוד רגע את מתפוצצת וזה לא באמת ישנה שום דבר?
הפוסט הזה הוא בדיוק בשבילכן.
א' הגיעה אליי עם שני ילדים קטנים,
הבכור בן הארבע מצא אינסוף סיטואציות לפרוץ בהן גבולות,
להתנגד בצעקות ואפילו הרביץ להורים.
מתי? בדרך כלל מול "קהל".
היא סיפרה לי עד כמה היא ובעלה מותשים.
שני ילדים בהפרש שנתיים,
לידות מורכבות מאד, התאוששות מורכבת,
והם עייפים, וכל כך בצדק.
אחרי תקופה בה האם הקשיבה לפודקאסטים,
התייעצה עם חברות, שוחחה עם הגננת..
השינוי המיוחל לא הגיע..
הם הגיעו סקפטים, ובחרו בכל זאת להתחיל איתי דרך.
אחרי תקופה של שלושה חודשים של עבודה -
חצית הגבולות פסקה וההורים הופתעו מכמות האהבה שהילד הרעיף עליהם.
זה לא היה קל - לא פעם הסקפטיות עלתה, החששות,
האם הם מסוגלים? זה יצליח?
אבל לא וויתרתי להם, והם לא וויתרו לעצמם.
ועכשיו לשאלת מיליון הדולר - מה בדיוק עשינו שהביא לכאלה תוצאות?
הבנו יחד "איפה עובר הגבול", ניסחנו מטרה וקבענו גבול חדש.
בנינו תוכנית פעולה מתאימה למידות הבית שלהם.
יישמנו את התוכניות בעקביות, דרך ובזכות האתגרים שבדרך.
למה זה עובד?
ראשית, כשתבינו מה אתן רוצות
תמצאו את הקול הפנימי שלכן,
ככה תעבירו מסר שאתן מאמינות בו, בביטחון אמיתי.
תבינו, תוכנית פעולה יעילה יכולה להיות יעילה
אך ורק אם היא מותאמת לבית שלכן -
לקצב שלכן, לזמן שלכן, לכוחות שלכן.
אתן לא רוצות להיכנס לכל בגד,
מגיעה לכן costume made, רק זה יראה טוב עליכi באמת.
עקביות היא הכרחית - ילדים לומדים יותר ממעשים, פחות במילים.
דברו פחות, עשו יותר. ללא תלות בתגובת הילד.
אתן מובילות את הבית, זכרו זאת.
מזדהות? אמיצות מספיק לשתף?
כתבו/התקשרו וספרו לי מה הגבול הכי מאתגר איתו אתן מתמודדות ושאותו אתן רוצות לשנות.
יחד, נשנה.