חיפוש
  • Hila Skala

לפעמים אני לא אוהבת את הילדים שלי


מזדהות עם המשפט?

נשמע לכן מוזר?

מתביישות שככה אתן מרגישות?

חושבות שאתן היחידות?

זה הרבה יותר נפוץ ממה שאתן חושבות.

הייתי בפגישת צפייה השבוע אצל מטופלים

וראיתי את אחד הילדים נופל.

האמא המבוהלת ניגשה אליו ואמרה:

"לא נורא מתוק, הכל בסדר,

נשים פלסטר ויעבור."

חשבתי לעצמי -

נורא? לא..

אבל מאיפה נובע הדחף שלנו להרגיע את הילדים שלנו?

למה, כל עוד לא שברו משהו, שיהיו בריאים ושלמים,

אנחנו מכניסים כל כך הרבה נפילות ל"לא נורא"?

ישבתי עם ההורים וניתחנו את הסיטואציה.

שאלתי את האם: "למה אמרת לא נורא?"

"כי זה באמת לא נורא" ענתה.

"למי זה לא נורא?" שאלתי בעוקצנות מנומסת.

היא, מקסימה שכמותה, חייכה חיוך של נפילת אסימון,

ואז התחלנו עבודה על ההתמודדות שלה

עם רגשות כאב בחיים שלה.

הראציונל-הרגשי:


למה עבדתי איתה? איך זה קשור לילד שלה?

הכי קשור:

האופן בו היא מתמודדת עם רגשות

הוא האופן בו היא מלמדת את ילדיה להתמודד איתם,

בין אם במודע ובין אם לא.

"לא נורא" למי?


אמות המידה של הילדים שלנו שונות משלנו.

בעוד אמות המידה שלנו הן תוצר של התנסויות חיים שצברנו.

אמות המידה של הילדים הן שונות,

כי הם יוצרים את ארסנל ההתנסויות שלהם עכשיו!!

ילדים חווים הכל בעוצמות גבוהות יותר,

זה חלק טבעי מתהליך גדילה בריא של להיות ילד.

הם זקוקים לנו להכלת והבנת העוצמות, לא לביטולן.

כאשר אנו מרגישים צורך לומר : "לא נורא"

או לחילופין - "למה אתה כועס"

"עד החתונה זה יעבור"

אנחנו רוצות להרגיע את עצמנו,

אבל אנחנו מנמיכות את הילדים

כי אנחנו מצמצמות את החיבור שלהם לרגשות שלהם

אנו יוצרות באופן לא מודע ריחוק ביניהם לבין הרגשות.

באותה נשימה כשיגדלו נאמר להם:

"סמוך על האינטואציה שלך" ?!?

אבל אם עד עכשיו יצרתי ריחוק בין הילד לרגשותיו,

איך אני יכולה לצפות ממנו שיסמוך עליהם,

על עצמו, כשיצא לעולם?

אנחנו רוצות לחבר אותם לרגש,

ואת זה עושים מתוך מודעות לרגשות שלנו.

עכשיו אמיתי, עם יד הלב,

ואתן יכולות להתקשר לרווחה, זה בסדר -

אני לא תמיד אוהבת את הילידים שלי.

לפעמים אני כועסת כמו ילדה,

על דברים קטנים כגדולים.

אז, כשאני כועסת, אני לא אוהבת אף אחד.

ואני מספיק מחוברת לעצמי ולאמת שבי ולהודות -

יש רגעים שבהם אני לא אוהבת אותם, אני כועסת.

כעס הוא הרבה דברים, אבל הוא לא אהבה.

מאחר ואני אדם בוגר, אני יודעת שאותם רגעים יעברו.

אחר יעבור זעם, תצוף בי האהבה שוב,

ואני איזכר שהיא חזקה יותר מכל כעס.

אבל אני לא אבטל את הכעס, אני אודה בו:

"אמא עכשיו כועסת,

אני מבקשת להניח לי כרגע".

ככה אני מאפשרת לעצמי לקבל את הדקות שאני צריכה,

ולהם להבין שכל רגש הוא לגיטימי,

כל עוד הוא לא מנהל אותי ואני מנהלת אותו.

הקל עליכן להבין שאתן לא לבד? מבולבלות ?

צרו קשר בפרטי ואסביר יותר לעומק.


2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול