חיפוש

ילדים – סיפור ההבטחה

עודכן: 1 בפבר׳



הרגע הזה בו הילד הראשון שלנו נולד, התמונה הזו שכל כך חיכינו לצלם - החזקת הידיים. ההורים והיצור הרך הזה שפתאום קיים. החזקנו ידיים שהבטיחו שמעתה ולנצח אנחנו, ההורים, המשפחה, נעשה הכל כדי לדאוג להם ושיהיה להם טוב.

הבטחנו הבטחות וככל הנראה באותו הרגע לא הבנו (איך אפשר?!) במה דברים אמורים. אמרנו את זה כי התכוונו, הכי רצינו, והיינו מוכנים לעשות הכל, ובדרך - נכנסו החיים.

קודם כל, בואו נבין בכלל את המושג השחוק בו אנו משתמשים ולא ממש מבינים מה לעשות איתו – משפחה, מה זה בדיוק?

המשפחה היא תא שמטרתו לתת מענה הן לצרכים יום יומיים אינסטרומנטלים – בית, אוכל ועוד, והן לצרכים רגשיים. שתי מערכות שחשוב שיחברו יחד. בשפה פשוטה – כולנו רוצים להרגיש שנתנו כל שיכלנו, בכל הרבדים. יחד עם זאת, ישנם רגעים בהם הדבר אינו מתאפשר לנו, מה לעשות?

יש חיים...

בדרך כלל אנחנו מרגישים את זה בעוצמות גבוהות בזמני הבוקר ובזמני הערב. בשני הצמתים הללו אנו כמשפחה נפגשים עם כל אותן משימות פונקציונלית – לצחצח שיניים, להתלבש, לנעול נעליים, להיכנס לאוטו, ארוחת ערב...להמשיך? ומה עם הצרכים הרגשיים? איך מספיקים להגיע אליהם?

אנחנו בתוך אוטומט שמקשה עלינו בתוך כל זה לתת מענה גם לצרכים הרגשיים של ילדינו.


יאללה, הבנו, אז איך מתקדמים מכאן?


דבר ראשון, בואו נבין קצת איך ילדים חושבים-מתנהגים

ילדים לומדים יותר מהתנהלות מעשית מאשר מדיבורים, לכן יש חשיבות גדולה יותר ל"איך אנחנו מתנהגים" ביחס ל"כמה פעמים הסברנו" (גם זה חשוב). אם זמני הקצה שלנו כמשפחה מנוהלים בחוסר סבלנות, ויכוחים חוזרים ונשנים, המולידים משפטים שהופכים שחוקים :

"מה יהיה איתך?" "מה כל כך קשה לך להבין?" "כמה פעמים צריך לבקש ממך כדי ש..."

חשוב שנבין שילדינו יפנו אל עצמם את האשמה, כך עושים ילדים בצורה טבעית (אין זו אשמתנו). ילדים אינם יכולים לנתק עצמם באופן טבעי מהכעס שלנו.


דבר שני, עד כמה המעשים שלנו משפיעים על הדימוי העצמי של ילדינו?

דימוי עצמי זוהי תחושה המתייחסת לשאלות – עד כמה אני מקבל את עצמי? עד כמה אני שבע רצון מעצמי?

עוד לפני שהילדים "יוצאים החוצה לחברה", המהווה גם רובד בצמיחת דימוי עצמי, אנו ההורים מגדירים עבורם את הקריטריונים שלהם ל"להיות אדם טוב" ו"להצליח להתנהל נכון וטוב בחברה". מתי אנחנו עושים את זה? כל הזמן, באופן בו אנחנו מדברים, ובמיוחד, באופן בו אנחנו מנהלים את המשימות הפונקציונאליות היום יומיות איתם.

ככל שילד יותר מרגיש שמקבלים אותו בבית, הוא יוצא החוצה עם יותר אמון עצמי ביכולותיו הפנימיות והסיכוי שלו לפתח דימוי עצמי גבוה יותר יגדל.

היכולת שלנו להתנהל נכון עם הילדים במעשים מתקיימת לרוב ביחס ישר לדימוי עצמי.


אז איך מתפעלים את זה בשטח ?


נגדיר לעצמנו, לפני ההתנהלות מול הילדים, מהו סולם הערכים הפנימי שלנו.

נהיה מספיק ברורים לעצמנו - הגדרה מספיק ברורה שלנו לעצמנו מה בדיוק אנחנו רוצים מהם תעזור לנו להעביר להם את המסר.

כאשר לילדים יש עוגן ברור אודות הערכים לפיהם נכון שילכו, אזי אתגרים למיניהם/רעשי הרקע שיבואו מהחברה, לא יטלטלו בקלות את קירות הבית, וזה – בונה דימוי עצמי חיובי וטוב!!


אני אתן פה שתי דוגמאות מסולם הערכים האישי שלי (דרך ההגדרות שלי וכיצד אני ממליצה לפעול)


"אצלנו בבית לא מקובל להרביץ" – האחים רבים ומישהו מהם הרביץ, מה נעשה ?

נעצור את השיח ביניהם למספר דקות/רגעים, נפנה לזה שנפגע באותו רגע, נעניק לו יחס חיובי ונימנע מיחס שלילי כלפי הצד הפוגע. האמינו לי, ילדים נושאים בחובם את הלב, גם אם מציגים אחרת, עצם ההבנה שהם עשו ההפך ממה שמקובל היא הרגשה קשה עבורם לכשעצמה. לכן, אין צורך להוסיף אשמה לצד הפוגע. נרחיק בין הילדים, אחר כך, כאשר הרוחות יירגעו (וממש לא באותו הרגע) ננהל שיח עם הצד הפוגע, שיח קצר וענייני, בו נבהיר כי עצוב לנו שכך דברים התנהלו, נבהיר כי אנחנו יודעים שלא התכוון לפגוע (כך אנו מכירים בכך שהוא הילד שלנו למרות הכל ומשאירים לו מקום לתיקון), לבסוף נבהיר כי אם יקרה הדבר שוב, חלילה, נאלץ שוב להרחיק בין הילדים, ללא מתן הסברים נוספים. וכך נעשה.


"אצלנו בבית לא צועקים" – אז מה לעשות כשהם מטריפים אותי?

דווקא ברגעים הכי מעצבנים החזיקו את הערך הזה, ואם ממש קשה לכם כרגע לדבר, נסו להחזיר את השליטה אליכם ונסו לומר משהו כמו "קשה לי מאד כרגע, אני ממש כועסת, אירגע ונדבר". המשפט הזה מאפשר לכם להכיר ברגשותיכם, לילדכם להבין שרגש כמו כעס הוא לגיטימי, ושעם כל העצבים לא צעקתם. הדוגמה הזו היא הדבר הטוב ביותר לעשות באותו רגע של תסכול. אתם לא רוצים יותר מדי רגעים בהם אתם אותם ההורים שצועקים "אל תצעק פה, ברור לך?" (וזה קורה לטובים ביותר, אנחנו אנושיים), משום שבצורה כזו אנו מעבירים את חולשתנו חוסר הדוגמה ואין סיכוי שהערך הזה יחזיק לאורך זמן, שימו לב – מילות מפתח : לאורך זמן.


קיימות אינספור דוגמאות, לכל משפחה יש את סולם הערכים שלה ובדרך קסם, אצל כולנו קיים פער בין סולם הערכים להתנהלות בשטח.


זוכרים את הרגע ההוא כשנולד הילד הראשון שלנו, אותה תמונה שהנצחנו על המקרר כשהוצאנו אותו מבית החולים והבטחנו להחזיק לו את היד, לנצח. בואו נחזיק את ההבטחה הזו ונגבה אותה במעשים, לא כל הזמן, אבל ממש נשתדל, וכשניפול, נדע שהשתדלנו.


אני רוצה להבהיר – אין כאן שום פתרונות קסם, זו עבודה סיזיפית, ואין היא תמיד מביאה 100% הצלחה, אבל המשפחה היא הבית, והבית תמיד מנצח!


להורדת הבלוג כמסמך

ילדים סיפור ההבטחה
.pdf
Download PDF • 102KB

153 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול